מחקרים מראים, כי יש קשר בין סמכות הורית להצבת גבולות, לעיצוב אישיותם של ילדים.
אתם ההורים אוהבים את ילדיכם? דואגים להם? הציבו להם גבולות, נשמע פשוט נכון?. האמת לאמיתה, זה לא פשוט כל כך כמו שזה נשמע, זה מצריך עבודה רבה מאוד, עקביות והתמדה. אומר בפשטות, הרבה יותר קל לא להעמיד גבולות, כל מה שהילד יבקש או ירצה מאתנו ניתן לו ונשיב ב- כן, בסדר, טוב, אין בעיה וכו' וכו' . פשוטו כמשמעו תמיד תמיד נרצה אותו, שמה יעשה לנו סצנות שלא נוכל לעמוד בהם. להיענות לרצונות ובקשות על פניו אינו מצריך עבודה מההורה, אלא מצריך מילוי בקשות ורצונות. אך בדרך זו של מילוי בקשות ורצונות, אתם ההורים טומנים פח לעצמכם, שמים לעצמכם מקלות בגלגלים, מכיוון שאתם הולכים לסבול סבל רב ובל ישוער ובמיוחד הילדים שלכם. הם יחיו בתסכול מתמיד, כעס, עצב, חוסר בטחון, דימוי עצמי נמוך, ולכם ההורים יהיו הרבה הרבה רגשות אשמה, אי שביעות רצון ואי נחת מהמשפחה ובפרט מהילדים שלכם.
בעבר, האב היה היחידי שפיקד על המשפחה, הוא היה המפרנס היחידי ורק על פיו ורצונו נשק דבר. הוא נתן את הטון, הוא החליט, הוא פסק, כל השליטה על המשפחה הייתה תחת סמכותו הבלתי מעורערת. השליטה של האב במשפחה הייתה ברורה לכולם. האב הוא הקובע ואין לערער על כך.
כיום, פני הדברים השתנו. האב הוא לא המפרנס היחידי במשפחה, גם האם שותפה לפרנסת המשפחה. הפרנסה מתחלקת לרוב על כתפי שני ההורים. ומאז הסמכות הבלתי מעורערת של האב התנפצה לרסיסים. האם הפכה למפרנס שני, התפקיד שלה כאם כלל לקיחת חלק נכבד מתפקיד האב בתחומים רבים וגם בכל הנוגע להחלטות במשפחה וניהולה. כיום, לאם יש את הסמכות הבלתי מעורערת בהחלטות לגבי המשפחה בדומה לתפקיד האב בעבר.
נשאלת השאלה- אם כך, מי מהם הוא הסמכות ? התשובה לשאלה אינה ברורה להרבה הורים, ואף מבלבלת מאוד הן את ההורים עצמם והן את הילדים. מסיבה אחת פשוטה, כמו שציינתי לעיל, בעבר תפקיד האב היה ברור מאוד ואילו היום היטשטש. האב שהיה ראש המשפחה, המפרנס בה' הידיעה, השליט ומילתו הייתה חקוקה בסלע, מקומו במשפחה אינו ברור. הוא אינו המחליט הבלעדי או המחנך הבלעדי ומילתו כבר אינה חקוקה בסלע. כיום, לצדו עומדת האם שגם היא מפרנסת, יש לה דעות משלה, יש לה מה לומר בכל נושא ונושא, יש לה מה להגיד, לשנות, להוסיף. האב מרגיש מאוים ולעיתים אף מרגיש שאינו נחוץ, מפני שהילדים לרוב אינם שואלים לדעתו ואף פונים ישירות לאם. האב מרגיש מתוסכל מכך והתוצאה התנהלות של וויכוח בין השניים, בנושאים אלה ואחרים ובחינוך הילדים בפרט, מאחר ואין הסכמה או דעה אחת. התנהלות מעין זו בין ההורים מבלבלת את הילדים מאוד, דבר שבעצם הוא בעורכיהם.
לדוגמא: ילדים מבקשים דבר מה מהוריהם, על אותה בקשה האם תשיב ב - "לא" ואילו האב ישיב ב -"כן" בעת ובעונה אחת. אין החלטה אחת, הילדים בנדנד, הילדים שומעים שני קולות, זה מאוד מאוד מבלבל. מהאם הם שומעים צליל א' ובו זמנית מהאב שומעים את צליל ב'. הדבר יוצר אנדרלמוסיה אצל הילדים, תוהו ובוהו, אי סדר, בלגן, בלבולציה אחת גדולה.
רבותיי, התנהלות ושיתוף פעולה בין ההורים משליכה על הילדים. התנהלות נכונה כמו למשל, הסכמה של שני ההורים בבקשתו של ילדם ללון אצל חברו באם תהיה הסכמה, עצם ההסכמה של שני ההורים לעומת אי הסכמה, יוצרת בטחון אצל הילדים. זו ההתחלה, מכאן על ההורים להתחיל לעבוד, מהנקודה הזאת צריך לפעול ולעשות סדר בבלגן, עוד טרם הצבת הגבולות לילדים. ההורים עצמם צריכים בראש וראשונה ללמוד איך לעשות סדר אצלם, בבלגן שלהם. ורק אז ללמוד, איך להציב גבולות. ואחר כך, בבוא העת הם יציבו גבולות מתוך הבנה עמוקה וברורה. ברגע שההורים יעשו עבודה נכונה בניהם, זה ישליך על התנהגות והתנהלות הילדים בבית ומחוצה לו, על ביטחונם העצמי ודימויים העצמי. ומכאן תבוא גם ההצלחה הלימודית ועתידם יהיה מובטח לטוב ולא לרע.
המאמר הבא יעסוק ב "איך עושים סדר בבלגן?".
אורנה יזי מורת שילוב ויועצת משפחתית וזוגית.
אורנה יזי.
